מחיאות כפיים / מיכל מקובר

האולם הומה באנשים, ההצגה מסתיימת. שרשרת של שחקנים עולה לבמה בזה אחר זה, הם נעמדים בשורה ומישירים מבט אל הקהל. לאחר רגע, כאילו תיאמו לספור בלב עד שלוש, הם משתחווים אל מול הקהל. הקהל עוד יושב במקומו, מוחא כפיים כמעט בקצב אחיד.

יש מי שמוחא כפיים תוך כדי שמתיישר בכיסא, מזדקף כשגבו מתרחק מהמשענת ומרים את ידיו גבוה מעל החזה, כאילו היה רוצה להגיד לכול שחקן ושחקן ”תודה!”, "כול הכבוד!” באופן אישי. יש מי שמוחא כפיים ממש חזק, כשכול כולו מלא הערכה והוקרה לשחקנים שלנגד עיניו. יש מי שמוחא כפיים כי זו פשוט נורמה וכך זה גם נשמע. יש מי שמוחא כפיים ולא ממש מבין למה…. אלה הם אותם אנשים שאם נבודד אותם משאר הקהל, ככל הנראה תנועת מחיאת הכף תראה, אך שום צליל לא ישמע.

ויש מי שפשוט נמנע מלקחת חלק מהמחווה, אותם אנשים שייתכן וקראו את הספר לפני שבאו להצגה, ומכאן שיודעים בדיוק מתי עתיד להגיע סיומה. הם קמים בשקט, מתגנבים אל דלתות היציאה וברגע שאלה נפתחות הם הראשונים לצאת, הראשונים גם להוציא את האוטו מהחנייה… הם, מבחינתם, שילמו על ההצגה וכול השאר זה כבר ברור מאליו.

מחיאות כפיים

נועדו להביע הערכה והוקרה. הפער בין הנשארים לשבת בתום ההצגה לאלה שממהרים לצאת בדיוק שנייה לפני סיומה, זהו הפער בין מי שמעריך ומוקיר, לבין מי שמקבל את הדברים כמובן מאליו.

ואתה? כהורה, מנהל, שותף, חבר, בן זוג, כאדם… איך אתה מוחא כפיים בחיים שלך? למי אתה מוחא כפיים? על מה? אתה בכלל מייחס חשיבות לעניין? איך אתה מקבל את הנעשה סביבך?

מה שיוצר את ה”פוש” קדימה

אותה דחיפה לנוע , זה בעצם ה”דלק”. כמו במכונית, כך גם אצל בני האדם. אנשים מונעים על-ידי "דלק”, כל אחד וה”חומר” המניע אותו: מוטיבציה, ביטוי עצמי, תחושת סיפוק וכד’. אבל הדלק אינו מספיק על מנת לנוע, וכאן נכנסת "מערכת ההצתה” שהיא למעשה -ההערכה וההוקרה.

ביום-יום

אנחנו נשאבים פעמים רבות ל”שוטף”. ואז, גם אם אנחנו מאוד רוצים להעריך ולהוקיר, אנחנו פשוט שוכחים. שוכחים לעצור שנייה ולהוקיר, לזרוק מילה טובה, להביע הערכה (אגב…. זה עובד טוב יותר אם זה גם מלווה בחיוך, לחיצת יד). אנחנו מקבלים הרבה מהנעשה סביבנו כמובן מאליו ואט אט "מערכת ההצתה” שלנו מחלידה.

מנהל בארגון, בעל עסק

אתה מנהל תקציבים ועורך שיקולים ותחשיבים סביב אינסוף "מוצרי שימור והעצמה” לעובדים שלך. מתנות לחגים, בונוסים למצטיינים, צ’יפורי ביניים להעלאת המורל והמוטיבציה – שזה בסדר! רוצה משאב נוסף, שאינו כרוך בהוצאה תקציבית נוספת? משאב, שבעודך משתמש בו…. וואלה…. יכול גם לגרום לך, עצמך, תחושה טובה? קיבלת! זה אצלך. רק תבחר להשתמש במשאב, להעריך ולהוקיר, "למחוא כפיים” לעובדים שלך, לקולגות, גם למנהלים שלך.

זו לא המנה העיקרית… זו ה”תוספת”

אל תחשוש…. "מחיאות הכפיים” אינן מחליפות חלילה את המשוב או הביקורת, הן לא ממעיטות מהדרישות הגבוהות , הן לא מנמיכות את חשיבות הסדר ודרג התפקידים ואינן באות על חשבון חשיבותם של היעדים . הערכה והוקרה הם למעשה "הפירה שליד השניצל” ש”יושבים בצלחת” מבלי "להפריע” אחד לשני, הם באים לצד כל ההתרחשויות האחרות. אתה יכול להוקיר ולשבח ועדיין להישאר מנהל בכיר וסמכותי פשוט תהפוך גם ליותר מוערך. אתה יכול לדרוש ולהציב יעדים מאתגרים במיוחד, ועדיין לזרוק מילה טובה מלווה בחיוך, פשוט כך גם תיצור יותר מוטיבציה.

לא מדובר בלקיחת סיכונים

הערכה והוקרה בדרכים שונות בהכרח מובילות לתוצאות טובות. הדרך לשיפור התוצאות, יצירת העצמה, למידה וצמיחה של האנשים הסובבים אותך, תלויה במידה רבה בהוקרה והבעת הערכה שיזכו ממך. כפי שהשחקנים בהצגה ימשיכו להציג ו”לרוץ” עם ההצגה כול עוד הקהל מוחא כפיים, כך גם בני האדם, נשארים במקום בו מקבלים מחיאות כפיים, נשארים ומשקיעים, מגדילים ראש, נותנים מעצמם, משתפים פעולה, מקבלים את הביקורת והמשוב בפתיחות והקשבה.

על מה?

מדובר פה בפרס, זה צ’ופר, לא מקבלים "מחיאות כפיים” על לא כלום…. אבל בהחלט מקבלים על כול מה שמגיע…. על שינוי, הפנמה, עשייה, עמידה במילה, יצירתיות, נכונות והגדלת ראש ועל כל מה שבעצם אתה תבחר. חשוב לשים לב…. מחיאות כפיים יכולות להיות טקסיות אך גם ספונטאניות, יכולות להיות הן על דברים בומבסטיים והן על דברים קטנים ויום יומיים. המשאב העצום הזה נמצא בידיים שלך, תרתי משמע! נהג בו בחוכמה, ובעיקר – השתמש בו.

לסיום… שהוא בעצם סוג של התחלה

בינינו, מבלי שאף אחד ישמע, כמה פעמים בחיים עצרת "למחוא כפיים” לעצמך? אם בעודך שואל את עצמך את השאלה הזו, אתה מתנועע בחוסר נוחות כאילו מחפש תשובה, אתה ככל הנראה נמנע מלהפעיל את "מערכת ההצתה” של עצמך.

שנייה לפני שמוקירים את הסביבה, שנייה לפני שמעריכים וזורקים מילה טובה לעובדים, לבת זוג/בן זוג, לילדים, לחברים, למשפחה, עצור ועשה הסתכלות קטנה אל עצמך, איך אתה מקבל את עצמך, את העשייה שלך? אני מאמינה, שרגע לפני שאתה מקבל לידיך את הזכות להשתמש כלפי חוץ במשאב המדהים הזה של הערכה והוקרה, אתה מחויב לעצמך! רק כאשר אתה בא ממקום שאתה יודע לטפוח לעצמך על השכם, להעריך את עצמך במקומות הקטנים וגדולים כאחד, רק אם אתה יודע לעצור מידי פעם במירוץ החיים ולזרוק חיוך לעצמך ולהגיד "וואלה, סחתין עלי!” רק אז אתה מוזמן באמת למחוא כפיים לאחרים סביבך.